הפעם הראשונה שתירגלתי יוגה היתה בשנת 2002 על גג המשקיף אל הגנגס השוצף ברישיקש, הודו. המדריך ההודי הגמיש הרשים אותנו בהסבר הפתיחה שדיקלם באנגלית הודית ונראה היה נינוח הרבה יותר בתוך האסאנה (פוזיציה/ תנוחה יוגית) מאשר ברגעים בהם התבקש להעביר את הרעיון ורבלית תוך כדי התרגול. רק כשהיה שקט, הצלחנו לראות את הנינוחות שלו בתוך האסאנה, שנראתה לי בלתי אפשרית בעליל ליישום. וזאת מכיוון שתרגול יוגה מבקש להגמיש את המחשבה עוד לפני הביצוע הפיזי קצת קשה להגמיש את המחשבה כשיש לפניה יעד מסויים שהיא מאד רוצה להגיע אליו. נוצר רעש פנימי. השהייה באי הנוחות שעולה בזמן תנוחה נותנת למיינד איזושהי לגיטימציה למצוא נינוחות בתוך כל זה ומתפתחת קבלה של גבולות היכולת של הגוף מתוך שחרור המאבק בין הרצוי למצוי. כי זה מה יש. וכשהאגו זז הצידה, מתגלה גם הודיה לגופנו על כל מה שיש. כדי שתנוחה תחשב לאסאנה עליה להיות מבוצעת באופן שונה מכל סוג של פעילות פיזית אחרת. עליה להיות מאוזנת, נינוחה ולא כוחנית, מבוצעת מתוך תודעה שקטה ולא הישגית, עם חיבור לנשימה ומודעות עמוקה. תרגול מיינדפולנס הוא ההזדמנות לתרגל אסאנות מנטליות לגמישות מחשבתית.
יוגה למיינד
בימים טרופים אלו של אי ודאות ופחד, כשהכאוס החיצוני מתערבב עם כל מה שיש לנו בפנים, יהיה נכון לתרגל מצבי תודעה גמישים כדי להשקיט את המחשבה שרוצה כבר שכל זה יגמר. שחרור המאבק בכל מה שקורה יאפשר פשוט להיות (being), לשהות במקום שהוא כרגע לא נוח ולכבות את הטייס האוטומטי ששולח אותנו ישירות לפעולה (doing). לדאוג, להפחיד, לחשוד, לדבר, לשמוע ולראות וכמובן לשפוט ולבקר - כל אלו פעולות שלכאורה לא מצריכות מאמץ מסויים ואת רובן אנחנו צריכים, אבל בהן טמון זרע הסבל. כי אותן הכי קל לנו לתרגל. באוטומט.
היכולת שלנו לשמור על איתנות רגשית תלויה בפעולות שנבחר לעשות. עבור עצמנו קודם כל. לתכנים שנבחר להחשף אליהם, למילים שנבחר להוציא מהפה, לפרשנויות, לכוונות, לדיבור הפנימי. וגם באפשרות רק להיות. לבחור לזכור שהכל משתנה כל הזמן ואל מול זה ניתן רק לתרגל שהייה כדי למצוא את הנינוחות. בעיקר באי הנוחות. אז דווקא עכשיו, יותר מתמיד, כדאי לבדוק: מה אנחנו בוחרים לתרגל?
Comments