top of page

חרדת קורונה | סטפני גבאי




הקורונה הגיעה לאיזור שלי. מועצה אזורית "גן רווה" הכוללת כמה מושבים מוריקים וקיבוץ אחד על שפת הים. "אנחנו בחרדת קורונה" אמרו לי תושבים היום כשתליתי על לוחות המודעות את הכרזה שלי לגבי סדנת המיינדפולנס (שנפתחת בקרוב בפלמחים), "יש למיינדפולנס איך לעזור עם זה??" אז התשובה שלי היתה: "כן, עבור אנשים מסויימים ואולי לא עבור אחרים". אין תרופת קסם לחרדה, אפילו לא למדע. גם כדורים מתחילים את האפקט שלהם רק לאחר מספר שבועות. אבל המיינדפולנס מציע להסתכל למושא החרדה בלבן של העיניים. לתת לו מקום. לנשום דרכו. לחצות אותו. אנחנו כל כך חוששים לפגוש את מושאי חרדותינו שאנחנו מנסים להמנע בכל דרך אפשרית מלחשוב עליהם או לחלופין אנחנו מנסים להאחז במחשבות אחרות כדי שאלו הגורמים לנו סבל יעלמו רגע מתודעתנו ויתנו לנו שנייה לנשום! ומה שהכי מבאס זה שמושא החרדה יגדל ביחס ישיר לכמות האנרגיה שנשקיע כדי להמנע, להאבק בה או להאחז במה שכביכול משקיט אותה. מעגל קסם מרושע שכזה. המפגש עם החרדה הוא מה שישחרר אותנו מכבליה מכיוון שזה יאפשר לנו לחקור את בסיס הידע שלנו לגבי הגורמים שלה. בדרך כלל בסיס הידע הזה יכלול אמונות, דעות קדומות, רשמים, יצוגים וזכרונות שכולם מתבססים על זמן עבר והרבה דאגות תוצרת זמן עתיד.

אז מה כתוב בבסיס הידע שלנו על הקורונה? לא הרבה בינתיים. אבל, אם ננסה להזכר במצבים דומים בעבר, אז מילים כמו "סארס", "שפעת העופות", "שפעת החזירים" וגם "הפרה המשוגעת" בוודאי יצוצו בזכרוננו. גם הם גרמו לפאניקה עולמית בשעתם. וזה בגדול הסיפור: אי הודאות, ההבנה שכרגע אנחנו לא יודעים לאן זה הולך היא משהו שאנחנו, בני האנוש, לא מוכנים להכיל. משהו חדש צץ ואת "אובדן השליטה" הזה אנחנו מוכנים לקבל! כי מי יכול עלינו?! שינינו כל כך הרבה דברים לרווחתנו, פתרנו בעיות קיומיות, המצאנו המצאות, הינדסנו את הסביבה שלנו ואנחנו היצור השולט בעולם. אז מה עכשיו איבדנו שליטה!? זה לא מתאים. כשחושבים על זה, יש בזה משהו קצת יומרני... ממתי בכלל היתה לנו שליטה על משהו? חוץ ממה שאנחנו אומרים/ חושבים/ מרגישים/ פועלים? וגם זה הרבה פעמים מבוצע ע"י הטייס האוטומטי של כל אחד מאיתנו. תאוות שליטה היא באג אנושי. שאבנו את כל המשאבים האפשריים בעבור בצע כסף, זיהמנו, הינדסנו, בזבזנו, שיבטנו, כלאנו יצורים שהיו חופשיים בטבע לצרכינו, האבסנו שיהיה לנו יותר טעים, רצינו יותר אז אכלנו גם את התינוקות שלהם ואז גם את כל מה ומי שנחת על צלחתנו. הכל שלנו! הכתרנו עצמנו כמלכי העולם והכרזנו - אנחנו השולטים. אחת לכמה זמן, הטבע מזכיר לנו את מקומנו. הכתר לא שייך לנו. אנחנו באים כאורחים לזמן מה, ערומים וחסרי אונים ואנחנו עוזבים את העולם פחות או יותר באותו מצב. איכשהו, הוירוס "קורונה" קיבל את השם "כתר" אבל גם הוא לא שולט. אני מאמינה שכמו בהתפרצויות הקודמות, גם לו ימצא פתרון וגם הוא ישכח. אבל מעבר להכל, זהו שיעור בענווה שהאנושות זקוקה מדי פעם לעבור, כדי לזכור: שום דבר לא שייך לנו. כדאי שנכבד את הטבע על כל ברואיו בייחוד את בעלי החיים, גדולים כקטנים. לכל אחד מהם יש תפקיד ומקום במארג האקולוגי המופלא הזה שהיה כאן לפנינו ויהיה גם אחרינו. גם ליצור הקטנצ'יק ביותר, שכרגע רק נראה לנו שהוא זה שמחזיק בכתר.


3 צפיות

פוסטים קשורים

הצג הכול

בחירות

Comments


bottom of page